מֵעֵבֶר לעברית

על כרזת הסרט אקסודוס בעיצובו של עמנואל כהנא

דניאל כהנא ובתיה דונר

-

הכרזה לאקסודוס (1961), סרטו של הבמאי והמפיק האמריקני אוטו פרמינגר, הייתה אחת הכרזות החשובות שעיצב עמנואל כהנא (2014-1929).

את הכרזה בנה כהנא סביב תבנית הידיים המורמות והאוחזות בנשק, שהציב המעצב האמריקני סול באס במרכזה של הכרזה המקורית לסרט. כהנא, עולה חדש שהגיע שנים אחדות קודם לכן מרומניה, יצר בכרזה דימוי של ספינה והמוני אדם הנאבקים בגלי הים. בכך ביקש  להדגיש את סיפור ההעפלה ההרואי שנשזר בתולדות המדינה. 
-
שפתה החזותית של הכרזה המקורית היא אוניברסלית, והיא מבקשת לקשור את סיפור האונייה אקסודוס לסיפורי גבורה נוספים במקומות ובזמנים אחרים. הכרזה מספרת את הסיפור ההגמוני הישראלי, כאשר דימוי האונייה מציג את מאבקה של התנועה הציונית בשלטון הבריטי. בכרזה זו, כבכרזות נוספות לסרטים ישראליים, עשה כהנא שימוש בדימויים ציוניים איקוניים, שהתקבעו בזיכרון הקולקטיבי כחלק מסיפור בנייתה של אומה, ועוגנו בתודעת הכול באמצעות כרזות, אלבומים, תצלומי עיתונות וחומרי תעמולה נוספים. 
-
הסרט אקסודוס צולם ברובו בישראל והשתתפו בו, בין היתר, גם שחקנים ישראלים כדן בן אמוץ, שמוליק סגל ואסתר עופרים. אף שהסרט היה מלודרמה הוליוודית, שמהלה בִּדְיון בעובדות היסטוריות, הנושא והעיתוי עשו אותו לאירוע בהיסטוריה של ישראל. בזמן שהסרט צולם בישראל ובקפריסין, הודיע ראש הממשלה דוד בן־גוריון בכנסת על לכידתו של אדולף אייכמן ומעצרו בישראל. כחודשיים לאחר שנפתח משפט אייכמן בירושלים הוצג הסרט בישראל. וכך, בעודם עוקבים בדריכות ובאימה אחר העדויות במשפט אייכמן, ששחזרו את מוראות השואה, העביר הסרט אקסודוס את אזרחי ישראל מגיא צלמוות אל פסגות המאבק להקמת המדינה. הם צפו בו בהמוניהם. הסרט הצטרף להיסטוריה של תנועת שחרור לאומי, היוצרת לעצמה מיתולוגיה  ומטפחת את מיתוס ההעפלה ואת מוטיב הגבורה בשואה על פי צרכיה של החברה המתגבשת. הסרט אקסודוס תרם לחיזוק החיבור הממלכתי בין השואה לתקומה, וכן ביסס והעמיק את תפישת הקשר הסיבתי בין מאבקו של היישוב לעצמאות להחלטת בריטניה על סיום המנדט, לצד תביעת ארגון האומות המאוחדות לחלוקת הארץ וסלילת הדרך להקמת מדינה יהודית.
-

  • טקסט זה מבוסס על מאמרה של בתיה דונר "כרזות קולנוע - עמנואל כהנא מעצב חלומות",     
    שיראה אור בספר על אודות המעצב עמנואל כהנא.

-
[caption id="attachment_1953" align="alignnone" width="640"] כרזות בעיצוב עמנואל כהנא: מימין: אקסודוס. ארה"ב, 1960 (כרזה 1961), בימוי: אוטו פרמינגר. משמאל: קזבלן. יוון, 1963. בימוי: לארי פריש, תסריט: אלכס מימון, על פי מחזה של יגאל מוסינזון. צילום רפרודוקציה של הכרזות: אלי פוזנר[/caption]

 

 

 

  • עוד על העיצוב העברי של עמנואל כהנא, אתם מוזמנים לקרוא באתר פורטופוליו:

https://www.prtfl.co.il/archives/79889

 

 

 

 

להמשך קריאה

ממְלִיצִית למדוברת

גלגולי השפה העברית בקולנוע הישראלי בעשורים הראשונים למדינה
יהודה סתיו

-

עם קום המדינה נוצרו כאן מעט מאוד סרטים. ראש הממשלה דאז, דוד בן־גוריון, לא הלך לסינמה ולא אהב קולנוע. תריסר הסרטים שנוצרו בשנות ה־50 היו דלי תקציב ופרימיטיביים בדרכי ההפקה. אולם הסרטים הללו הניפו בגאווה את הדגל הציוני, את מאבק האדם באדמה ואת תקומת העם החוזר מן הגלות. היה זה קולנוע שתיאר את קשיי המפעל הציוני בלשון נשגבת, הרואית, הן מבחינה חזותית והן מבחינת הטקסט המליצי שנישא בו.

 

היעדר תסריטאים מקצוענים וכותבי דיאלוגים ישראלים, המתאימים למדיה הקולנועית, גרם לחוסר אמינות. מלאכת הכתיבה הופקדה בידי מחזאים, סופרים ועיתונאים, שלא היה להם מושג בכתיבה לקולנוע. הסצנות בתסריטים נכתבו כמו מחזות תיאטרון, המשפטים נשמעו ספרותיים ונטולי חיים. לא רק התסריטים היו ארכנים וכבדים. גם הדיאלוגים נשמעו כמו בהצגה מצולמת. גורם חשוב נוסף היה ציוד הקלטה מיושן, שבגללו היה קשה להבין חלק מהדיאלוגים בסרט המוגמר.  

 

האחריות נפלה גם על כתפי השחקנים, שהגיעו מעולם התיאטרון. הם  הביאו עימם מאניירות ומחוות מעולם הבמה, שנראו מוגזמות וגדולות מהחיים, ממש כמו הדיאלוג הנמלץ שנכתב להם. כך הופיעו רפאל קלצ'קין, מרים ברנשטיין כהן ונתן כוגן בקומדיה "מעשה במונית", שלא העלתה חיוך על פני איש. לבמאי נורי חביב, שזה עתה עלה ארצה מעיראק וביים את "באין מולדת", לא היה מושג כיצד להתמודד עם העברית הכמו־תנ"כית, שנשמעה מגוחכת בפי הכוכבת שושנה דמארי.

 

והיה דבר מעניין נוסף, חברתי ופוליטי. גיבור הסרטים הללו היה תמיד צבר ישראלי.  גיבור חיובי, נעלה, רומנטי, שמטרותיו האישיות ושאיפותיו זהות למטרותיה ולשאיפותיה של המדינה שזה עתה קמה. הוא אף פעם לא חשב על עצמו או על הקרובים אליו, הוא חשב רק על המדינה; לגאול את אדמות המדינה פירושו היה לגאול את עצמו. המיתוס הנערץ הזה, שטופח על ידי בן־גוריון, מצא את ביטויו ביצירתם של סופרים, מחזאים ותסריטאים של שנות ה־50. דור הפלמ"ח והצבר שייצג אותו, היו אנטיתזה ליהודי הגלותי במראהו, בתכונותיו, בלשונו. לכן הגיבור הראשי בסרטי שנות ה־50 לא היה אף פעם ניצול שואה, ובוודאי שלא ממדינות המזרח הקרוב או צפון אפריקה, אלא תמיד צבר גאה, המגשים את האידיאל הציוני. לכן גם לא נשמעו כמעט שפות זרות או עגה אתנית, שהיו יכולות לשקף את המציאות של כור ההיתוך ברחוב הישראלי של אותן שנים. 

 

שנות ה-60 הביאו עימן מהפך. השבר החברתי של יוצאי ארצות המזרח בא לידי ביטוי בסרטים כ"אלדורדו", "פורטונה" ו"סאלח שבתי", והביא עימו את העגה מעיירות הפיתוח ואת הלשון העסיסית ורבת־הדימויים. במקביל, נזנחו סיפורי הגבורה של מלחמת העצמאות. הצבר האידיאליסט הפך להיות אחד מהחבר'ה בסרטים כ"חבורה שכזאת", "דליה והמלחים" ו"כל ממזר מלך". הקהל מאס בסרטים על המפעל הציוני הנשגב, מאס בשפה הארכאית ובתיאטרליות הכבדה. בן לילה הופיע קולנוע אקטואלי יותר, המשקף את היום־יום ומביט במציאות בגובה העיניים. שינוי זה התבטא גם בשפה ובדיאלוגים של הסרטים: לא עוד עברית מליצית ונשגבת, אלא שפה יומיומית, מדוברת, כזו המדווחת על המצב, כאן ועכשיו. החברה הישראלית בערים, במושבות ובקיבוצים הלכה והתעצבה, קיבלה זהות והווי משלה, ואלה מצאו את ביטויים בדיאלוגים ריאליסטיים בסרטים כ"שלושה ימים וילד" ו"מצור".

 

חוליית מעבר חשובה באותן שנים הייתה השפעתם של מערכוני הרדיו, ההומור של הלהקות הצבאיות שהיו בשיא הפופולריות שלהן, להקת "בצל ירוק", הפאנצ'ליינים האבסורדים של "הגשש החיוור", כותבי הסאטירות (אפרים קישון) ושחקני תיאטרון צעירים ורעננים (חיים טופול, יוסי בנאי, גילה אלמגור). לכולם היתה השפיעה מכרעת לא רק על משחקן של הדמויות, אלא גם על סגנון הדיבור שלהן. סרטים כמו "איי לייק מייק", "משפחת שמחון", "ארבינקא"  ו"לופו" התבססו כולם על דמויות שעוצבו ודיברו תחילה על הבמות וקרמו עור וגידים על מסך הקולנוע.

 

בשנות ה־70 מתחלפת גבורת הצבר בגבריותו השופעת. קומדיות רבות נוצרו על מעלליו ההרואיים של הרב־שגל הישראלי, ביניהן "מציצים", "תלווה לי את אשתך" ו"מלך ליום אחד". מציצים למקלחת של הבנות, משווים את גודל איברי המין, מבקרים אצל סטלה המגמרת. בשנות ה־70 לובש הצבר הישראלי לובש דמות של מאצ'ו נהנתן, ילד מגודל שלא לוקח אחריות, גבר שלא התבגר ונאחז במשובה בנעוריו ובבחרותו ("עיניים גדולות", "הצילו את המציל").

 

אבל זו אינה הסיבה היחידה שהסרט הישראלי יורד בשנות ה־70 אל הרחוב. סרטי הבורקס, כפי שכינה אותם הבמאי בועז דידזון, יצרו שפה מתובלת בניבי רחוב, בסלנג שהשתרש בעדה כלשהי (ולא חשוב איזו...) ובשיבוש מכוון של מילים מהשפה התקנית ("גבעת חלפון אינה עונה", "שלאגר"). וזה לא פלא. הדיאלוגים ייצגו סטריאוטיפים מבדחים בפארסות עממיות, ואלה נתנו ביטוי פארודי וסאטירי למתח בין אשכנזים עשירים ומתנשאים למזרחים העניים, הנשלטים, המקופחים. המזרחים ("סלמוניקו", "סנוקר", "צ'רלי וחצי") הוצגו תמיד כערמומיים, מסתדרים, נדיבים, חמים, יודעים מהי שמחת חיים, סקסיים. מולם,  האשכנזים היו קמצנים, תאבי בצע, אנוכיים וצבועים, מרושעים וביורוקרטים.  רק בעזרת חוכמת החיים של המזרחים, הממזריות וערכי המסורת והמשפחה, הם מצליחים לגבור על האשכנזים.

 

הדיאלוגים התבססו גם על מאבק בין תרבויות. אין ספור בדיחות עפו על העימות בין החריימה לגפילטע פיש. בין השחמט לשש־בש. בין הפולקלור האותנטי להשכלה שנרכשה באוניברסיטה. רופאים, מהנדסים,  פסיכולוגים, מוזיקאים – כולם הוצגו בסרטים הללו באור נלעג ומבזה, אל מול האותנטיות, הפולקלור השורשי והחום האנושי של בני עדות המזרח. עד שהליכוד עלה לשלטון ב־1977. אז הסתיים עידן הקריקטורות המשעשעות וסרטי הבורקס. הקולנוע הישראלי פינה את מקומו לגל של סרטי נעורים ("אסקימו לימון"), וקירב עוד יותר את תסריטי הקולנוע לשפה יומיומית אמינה ומדוברת.

 

שנות ה־80 הנגישו יותר מכל את הקולנוע הישראלי לצופים. העשור הזה מאופיין לא רק בשפע סרטי נעורים ("בחינת בגרות", "נועה בת 17", "בלוז לחופש הגדול"), שנכתבו עם "דיאלוגים שנלקחו מהחיים", כדברי התסריטאי והבמאי אסי דיין. זה גם היה העשור הפוליטי ביותר בקולנוע הישראלי. לאחר ההדחקה הגדולה בשנות ה־60 וה־70, התפרץ גל עצום של קולנוע פלורליסטי, שביטא מגוון של מחשבות ורגשות על הכיבוש ועל האינתיפאדה. השפעתם של סופרים ומחזאים כעמוס עוז, א.ב. יהושע, יהושע סובול ויורם קניוק ניכרת בעלילות, בעיצוב הדמויות ובדיאלוגים שנשמעו בפסקולים של סרטי התקופה. יריית הפתיחה הייתה מלחמת לבנון 1982. יחד עימה באו סרטים כ"חמסין", "גשר צר מאד", "מאחורי הסורגים" ו"חיוך הגדי", שדיברו על יחסי יהודים וערבים, ישראלים ופלשתינאים. לראשונה נשמעו שיחות וסצנות מלאות גם בשפה הערבית.
-
אלה גם השנים שבהן הטלוויזיה הישראלית, שהרחיבה מאוד את שידוריה בשנות ה־80, עשתה את חיבור שפת התמונה ושפת הדיבור לאורגנית, קולחת וטבעית יותר לאוזנו של הצופה הישראלי. שחקנים למדו להתייחס בטבעיות למצלמה, והטכניקות הדיגיטליות, שהתפתחו במהירות, שיפרו לאין ערוך את איכות ההקלטה ואת מערכות השמע בבתי הקולנוע. סדרות טלוויזיה ופתיחת שידורי הניסיון של ערוץ 2 ב־1986 שברו סופית את המחסומים האחרונים בין מציאות היום־יום לזו שנבראה על מסך הקולנוע.
-

[caption id="attachment_1959" align="alignright" width="640"] מימין: כרזת הסרט חבורה שכזאת. ישראל, 1962. בימוי: זאב חבצלת. משמאל: כרזת הסרט דליה והמלחים. ישראל, 1964. בימוי: מנחם גולן. עיצוב הכרזות: עמנואל כהנא. צילום רפרודוקציה: אלי פוזנר[/caption]


-

-
***
היו זמנים בסרט העברי

בתחילת העשור הקודם שודרה במה שנקרא אז "ערוץ 2", סדרת תוכניות ארוכה בהפקת הטלוויזיה החינוכית, שסקרה סרטים נבחרים בקולנוע הישראלי. מאוחר יותר הועלו פרקי הסדרה בערוץ יוטיוב. להלן כמה קישורים לתוכניות, ביניהם קטעי סרטים המדגימים את גלגולי השפה העברית מעשור לעשור. יוזם הסדרה והבמאי היה דני ולין ז"ל. 

 

שנות ה־50 – באין מולדת

https://www.youtube.com/watch?v=GKIO6cpGCeo

 

שנות ה־60 – פורטונה

https://www.youtube.com/watch?v=Z2rMizZYOMY

 

שנות ה־60 – סאלח שבתי

https://www.youtube.com/watch?v=7tALgMpBWpg&t=574s

 

שנות ה־60 – תעלת בלאומילך
https://www.youtube.com/watch?v=X75qKXkezJo&t=0s&list=PLFR78Uf6Xh3jhOu

 

שנות ה־60 – ארבינקא

https://www.youtube.com/watch?v=KVyUZF0cmqU

 

שנות ה־70 – אסקימו לימון

https://www.youtube.com/watch?v=hKzhUt8q8T4

 

שנות ה־60 – תעלת בלאומילך

https://www.youtube.com/watch?v=nv0myVjCSo0

 

שנות ה־70 – הלהקה

https://www.youtube.com/watch?v=zRizHdctWEc

-

שנות ה־80 – בלוז לחופש הגדול

https://www.youtube.com/watch?v=A37sFlqnAhc

-
-

 

להמשך קריאה

מילון ראשון לציון

מבחר צירופים ומטבעות לשון מתולדות המושבה והעיר ראשון לציון, שנוסדה בשנת תרמ"ב, 1882 לכבוד ילדי בתי הספר של ראשון לציון, ולקראת כנס "לשון ראשון" ה-12
ל' בשבט – ד' בשבט תשע"ט, 9-5 בפברואר 2019

-
מילון ראשון לציון נועד לשקף באמצעות מילים, מטבעות לשון וקטעי שירים את תולדותיה ואת אופייה המיוחד של העיר מאז היווסדה. המילון נבנה באמצעות עיון בחומרי ארכיון רבים, וביניהם ספרי זכרונות, עלונים ומאמרים על ההיסטוריה של העיר, מידע המצוי ברשת ועוד. בין הספרים שבהם הסתייענו בולטים ספרו רחב היריעה של דוד יודילוביץ', והספר "הפרלמנט של רישון" מאת אורי פורת.

הערכים נבחרו מתוך החומר העצום שעמד לרשותנו על פי הייחוד הלשוני שלהם, ויכולתם לשקף תקופה או מאפיין של חיי המושבה והעיר.
ערכים רבים מתייחסים לשנים הראשונות. תקופות חלוץ, בראשון לציון כמו במקומות יישוב אחרים, מניבות שפה מיוחדים וביטויים מיוחדים, והדבר בא לידי ביטוי במילון. ערכים אלה הם גם הצדעה לדור המייסדים, שרבים מצאצאיו חיים עד היום בעיר וברחבי ישראל

-
המילון נכתב על ידי ד"ר רוביק רוזנטל, בשיתוף עם מוזיאון ראשון לציון ובית לעברית.

ייעוץ וסיוע ארכיוני: ד"ר דליה גרפי
-
א

אברהם בגדים ישנים. תושב העיר שלקח על עצמו לספק בגדים לעולים התימנים בראשית המאה העשרים, וכונה על ידיהם בשפתם אברהם שלילה.

-
אוקָבָה בית חרושת לסכיני גילוח שהוקם בראשון לציון ב-1936, ונקרא על פי ראשי התיבות של משפחת המקימים. 'אוקבה' היה שנים רבות מותג בינלאומי ושם נרדף לסכיני גילוח.
-
אֲזורֵי מַבָּ"ת שיטה שעוצבה בראשון לציון המאגדת במתחם אחד פונקציות שונות. מב"ת, בראשי תיבות: מסחר בילוי תעשייה.
-
אֶזְרָחִים וְתוֹשָׁבִים מונחים שנקבעו בתקנון היישוב עם העלייה על הקרקע. האזרחים הם בעלי הקרקע שהקימו את היישוב ובעלי זכות דיבור והצבעה. התושבים הם אלה שהגיעו אחרי ההקמה, חלקם רכשו קרקע, וחלקם עסקו בעבודות שונות.
-
אִי נָקִי ביטוי של ראשוני ותיק להתלונן על שולחן מלוכלך במסעדה: "שולחן זה הוא אי נקי".
-

אין למד. הרוסים הראשונים בראשון לציון התקשו לבטא את האות למד, ולכן התחמקו ממילים הכוללות למד. במקום "ניפגש על יד מגדל המים" היו אומרים "ניפגש בשעה שמונה ליד הרֶזֶרווּאָר".
-
אנחנו מבני ראשון לציון גיבורי שירו של חיים חפר "אוהבי הטבע", שהושר על ידי התרנגולים. על המורה לטבע הושר: "אצלנו בראשון היתה משולה/ לנוף ראשוני וקרקע בתולה".
-
אַנְשֵׁי הַכְּפָר וְאַנְשֵׁי הָעִיר שני צדדים בוויכוח הסוער על הפיכת ראשון לציון לעיר בראשית שנות הארבעים של המאה הקודמת. ראשון לציון הפכה ממושבה לעיר בשנת 1950.
-
אֲסֵפַת הכורמים אסיפה של אגודת הכורמים בשנת 1909 שבה נישאו נאומים ביידיש. האירוע גרר מכתב נזעם של בן יהודה, שאיים לנתק קשר עם המושבה. הוא כתב: "הזאת ראשון לציון? ... שבה ניתנה זכות החיים לדבור העברי קודם מבכל שאר המושבות?!"
-
אֲסֵפַת הַמּוֹרִים
התאגדות המורים הראשונה בארץ ישראל, שהוכרזה בראשון לציון ב-1892 ביוזמת דוד יודילוביץ ויהודה גור. 11 שנים לאחר מכן הוקמה בעקבות זאת בזכרון יעקב הסתדרות המורים. ההתאגדות זכתה להתקפה קשה מצד היישוב החרדי הישן, ותוארה כיצור של השטן שנועד "להביא כליה על ישראל".
-

ב
בְּאֵר "מָצָאנוּ מַיִם"
הבאר הראשונה שבה נמצאו מים שאפשרו את קיום המושבה. ממוקמת בדרום-מזרח המדרחוב, ולצידה מגדל המים הישן. הביטוי "מצאנו מים" מופיע במכתב של זלמן לבונטין, המתאר את גילוי הבאר.
-
בול ראשון לציון בול מיוחד שהופק בעקבותההתנכלויות נגד הנוסעים לראשון לציון במלחמת השחרור, שגרמו להתמעטות הנסיעות, והביאו להסדרת שירותי דואר מיוחדים באמצעות מכוניות משוריינות.
-
בוֹקָה סְמֶל השם שנתנו ילדי ראשון לציון למשחק הקפיצות הקרוי ברחבי הארץ "אסומניה אבודניה".
-
בית המרזח של האדון קלס הפאב הפופולרי בשנותיה הראשונות של ראשון לציון.
-
בית הפקידוּת
 הבית בו עבדו פקידי הברון. ובקומת הקרקע היה דיר לבהמותיהם של אנשי הפקידות.
-
בְּנֵי בִּיל"וּ הבילויים שהגיעו לראשון לציון ב-1882 ועוררו מחלוקת ביישוב על קליטתם. זלמן דוד לבונטין תמך בהם מפני שרצה להכניס רוח צעירה ליישוב, אך המשפחות המייסדות התקוממו על שעליהם להתחלק בכסף הברון עם צעירי ביל"ו.
-
ג
גן הילדים העברי הראשון
 הוקם ביוזמת המורה דוד יודילוביץ ב-1898 יחד עם הגננת הראשונה אסתר שפירא.
-

ה

הֶאָח רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן, עִיר כּוֹנְנוּ יָדֵינוּ
המילים הראשונות של שיר שנכתב על ידי אריה ליפא שליט בן ה-16 ב-1886, והיה לאורך שנים מעין המנון בלתי רשמי. בהמשך כתב: "למענן סבלנו, שפכנו דמנו, ועמך יחד נחיה בעונג ודרור, לנצח לנצח עד שנות דור".
-
הַגְּבֶרֶת וְהַשִּׁפְחָה כינוי ליחסי העברית והצרפתית, במסגרת הוויכוח האם יש ללמד במושבה בצרפתית. ב-1899 החליט ועד המושבה שהעברית היא השפה השלטת. המורה ברזילי, ממורי בית הספר העממי העברי הראשון (לימים בית הספר "חביב") קבע כי העברית היא הגברת והצרפתית השפחה, "אך אוי לה לגברת שיש בביתה צרה כזאת".
-
הגדוד העברי הראשון לציון כוח מגן עברי שהוקם על ידי ז'בוטינסקי ב-1918, ואליו התגייסו בני המושבה. נקרא באנגלית first judaen.
-
הגשר לתחיית העם בית הספר העברי הראשון,התואר שניתן לבית הספר חביב, נוסד ב-1886 על ידי דוד יודילוביץ. יודילוביץ הגדיר אותו ביום הייסוד "הגשר לתחיית העם, לתחיית הארץ, לתחיית הרוח".
-
הדגל דגל שרקעו לבן, עם שני פסי תכלת מכל צד, ומגן דוד באמצע, הונף בראשון-לציון בט"ו באב תרמ"ה (1885) במלאת למושבה שלוש שנים. הדגל נוצר על ידי ישראל בלקינד, איש ביל"ו, ופאני מאירוביץ', בהשראת הטלית כסמל יהודי. ככל הנראה הוא שימש השראה לדגל התנועה הציונית שנבחר בקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897, ובהמשך היה לדגל מדינת ישראל.
-
הולכים לשים אותם תחת הג'ומס. נאמר על נפטר המובא לקבורה. בית הקברות נקבע על  גבעה נטועה עצי שקמה, הלא הם הג'ומסים.
-
החדר. המוסד הראשון ללימוד בראשון לציון. נפתח ב-1883, בביתו של המייסד שרגא פיבל היסמן.
-
הָיָה לִי תֶּקֶר בָּאוֹפָן דרך של ותיקי ראשון שהקפידו על שפה גבוהה להודיע על פנצ'ר בגלגל.
-
הכביש הטורקי הרחוב הראשי במושבה בשנותיה הראשונות, שהיה מרוצף אבנים. יתר הדרכים לא היו סלולות.
-
הַמַּדְלִיקָן כינויו של מדליק הפנסים במושבה הוותיקה.
-
הַמִּנְיָן בית הכנסת הזמני שהוקם במושבה עם הקמתה באוהל של לוי הכהן אייזנבנד. בית הכנסת עבר באותה שנה לצריף של יעקב דב פישלזון. ב-1889 הושלמה הקמת בית הכנסת הקבוע, הניצב עד היום במרכז העיר.
-
המושבה אשר עיני כל חובבי ציון אליה כינוי רווח לראשון לציון בימי העלייה הראשונה.
-
הסופר קלאסיקו של הכדוריד הישראלי מפגש בין שתי הקבוצות המובילות בכדוריד הישראלי לאורך שנים רבות: מכבי והפועל ראשון לציון.
-
הַפּוֹסְטָה
בית הדואר שאסף סביבו את תושבי המושבה שחיכו למכתבים ולכסף שהיו מגיעים בדיליז'נס. מנהל הפוסטה שמואל סגל כתב: "זהו המרכז שדרך בו עוברות כל השמועות, הבשורות והידיעות השונות מכל המינים, וזהו פתח התקווה לכל ברנש למינהו".
-
הפרדס של נחמיאס המקום שבו נקבע בית הלורדים של הפרלמנט של רישון, לאחר שהועבר ממדרגות בית הכנסת שבמרכז המושבה.
-
הַפַּרְלָמֶנְט שֶׁל רִישׁוֹן מפגש שבועי של קבוצה מובחרת מאנשי ראשון לציון שנהגו להתכנס עוד בימי היישוב ולהחליף דעות נחרצות בכל נושא שעל הפרק. הפרלמנט של רישון שימש השראה לפרלמנטים דומים בערים אחרות. העיתונאי הראשוני אורי פורת פרסם את עלילות הפרלמנט בספר, וכתב בסופו: "רישון שלי היא אוסף דמויות אגדיות שהפכו למונומנט/ וכל קורותיהם הריהם כתובים בדברי ימי הפרלמנט".
-
הצ'מפיון. כינוי של איציק צוויספלד, מוותיקי רישון שהפרסם בכוחו הרב וביכולתו האתלטית, ובכך שגבר בנצחונו על אצן אוסטרלי בינלאומי.
-
הרובע אזורי הבילוי של ראשון לציון הנמצאים באזורי מב"ת. המתחם המפותח יותר נמצא באזור התעשייה הישן בצפונה של ראשון לציון, ומכונה "הרובע".-
-

הֶרְצְל וְהֶרְצְלִיָּה
שמות שניתנו לילדים שנולדו בראשון לציון, בעקבות ביקורו של הרצל במושבה בשנת 1898.
-
השֶריף כינויו של יצחק רגוניס, השוטר היחיד במושבה בשנותיה הראשונות. פעילותו התמקדה בעיקר בציד אנשים נוסעים באופניים ללא רישיון, שאותם זיכה בקנס של עשרה גרוש. 
-

הַשַּׁתְפָנִיָּה השם העברי שניתן לקומונה של מייסדי ראשון לציון, שהחליטו על מבנה שיתופי של היישוב החדש. הרעיון ירד לאחר זמן קצר, ועל פי לבונטין משום ש''התחיל הרקב לאכול אותו פנימה".
-
התקוה ההמנון הלאומי לעתיד שכתב נפתלי הרץ אימבר בעיר יאסי שברומניה. הוא קוצר במושבה, ונקרא "תקוותנו". האיכר הראשוני שמואל כהן התאים את הטקסט למנגינה של שיר עם מולדבי.
-
ו
ועד חלוצי יסוד המעלה
 ועד שנוסד ביפו בכ''ח אדר תרמ''ב, ושימש כעין משרד קליטה לעולים החדשים שהגיעו ליפו.  אנשיו הם שהקימו את ראשון לציון בט''ו באב תרמ''ב 31.7.1882.
-

ח
חָבִיב
שם המשפחה העברי של מרדכי לובמן, מנהלו הראשון (1888-1886) של בית הספר העברי במושבה ראשון לציון. "ליובמן" פירושו מרוסית "אדם אהוב". ככל הידוע, מרדכי לובמן לא השתמש בחייו בשם "חביב", אלא שבתעודה מטעם הפקידות העותומנית צוין שם המשפחה "חביב" ולא "לובמן". לדברי יעקב חביב, בנו של מרדכי לובמן, בספר "מרדכי לובמן ז"ל - האיש ופועלו" – הפקיד התורכי תרגם בעצמו את השם "ליובמן" ל"חביב" ביודעו כי "ליובית" ברוסית פירושו "לאהוב".
מרדכי חביב לובמן (1895-1857) עשה חיל, ובשנת 1888 מינה אותו הברון רוטשילד למשגיח על כל בתי הספר במושבות יהודה (ראשון לציון, גדרה, באר טוביה, נס ציונה, רחובות). לובמן היה שותף מרכזי יחד עם דוד יודילוביץ' לערש החינוך בעברית, ולהנחלת הלשון העברית במושבה ראשון לציון.
• בֵּית הַסֵּפֶר "חָבִיב" בית הספר העברי הראשון, שנוסד בשנת 1886, נקרא בשנת 1951 ע"ש דב חביב לובמן (בן דודו וגיסו של מרדכי חביב לובמן), שהיה ראש המועצה המקומית ראשון לציון, ויו"ר ועד ההורים של בית הספר העממי.
-
חג שמח אדון גיבשטיין כך בירך לייזר המפוזר, חבר הפרלמנט של רישון, את ראש העיר מאיר ניצן ביום העצמאות 2003, למרות שחנניה גיבשטיין סיים את כהונתו כראש העיר עשרים שנה לפני כן.
-
חוֹלוֹת רִאשׂוֹן לְצִיּוֹן אזור דיונות נרחב במערב ראשון לציון, ובו מגוון ביולוגי רחב של בעלי חיים וצמחים המותאמים לחיים בחולות. הדיונות אִפשרו את הרחבתה של העיר. החולות ניתנו במתנה ב-1915 על ידי המפקד העליון של הצבא התורכי ג'מל פשה, שהתרשם מנוף החולות, וכתגובה לדאגת התושבים מפני התפשטותם. כמה שנים אחר כך אושרה המתנה על ידי הנציב הבריטי.
-
חנה רובינה אשמה גאנדי, הוא יגאל בקר, דמות מובילה בפרלמנט של רישון בשנותיו הראשונות, ניסה להיות שחקן בהבימה, וחנה רובינא פסלה אותו כמעט בלי להביט בו. כנקמה היה חותם על מכתביו כשלחם באירופה חר"א: חנה רובינא אשמה.
-
חנויות מפעל.שיטת שיווק ומסחר שבה מפעל פותח בשטחן חנות למכירת תוצרתו. השיטה פותחה לראשונה בארץ בשנות השמונים של המאה הקודמת באזורי התעשייה של ראשון לציון. 
-
חרושת המעשה אחוזה וקשורה בעבודת האדמה משפט שנכתב על ידי אחרון הבילויים, מנשה מאירוביץ בשנת 1887, ובו הכריז על הצורך בהקמת תעשייה בארץ ישראל


-

י
יהושע הידוע 
דמות מרכזית בפרלמנט של רישון, שהיה רואה שחורות ושונא אדם. פעם אמר למי שביקש ממנו טובה: "אני מזמין אותך לעבור את רישון לאורכה ולרוחבה, אם תמצא אחד שפעם עשיתי לו טובה, אתה תהיה השני".
-
יוּדָהלֵבְאִישׁ
שם עברי שבו חתם על מאמריו המורה דוד יודילוביץ', מנהלו השני (1900-1888) של בית הספר העברי הראשון (לימים "בית הספר "חביב"). דמות בולטת בראשון לציון, ידידו הקרוב של אליעזר בן יהודה, ומאבות החינוך העברי בארץ ישראל.
• שִׁטַּת הַהִסְתַּכְּלוּת שיטת לימוד שפיתח דוד יודילוביץ', כדי לסייע לתלמידים ולמוריהם לקיים את שיטת "עברית בעברית". המורים היו מביאים חפצים לכיתה, מסתכלים בהם ומשננים יחד אם שם החפץ.
-
כ
כרמל מזרחי
 חברה שהוקמה בורשה בשנת 1903, ועסקה במכירת יין בארץ ישראל ובכל המזרח. משרדי ההנהלה הראשיים שכנו בראשון לציון. יקב ראשון לציון הוקם בידי הברון בשנת 1887, והתחיל לעבוד בשנת 1889.
-
כשנמות יקברו אותנו שיר עם נפוץ במנגינה סוחפת שהושר בתנועות הנוער: "כשנמות יקברו אותנו/ ביקבי ראשון לציון/ שם ישנן עלמות/ המגישות כוסות/ כוסות יין אדום אדום".
-

ל
לוּליק
 כינויו של ישראל פיינברג, אביו של מייסד ניל"י אבשלום פיינברג. לוליק נודע בגבורתו והתפרסם ביכולתו להתגבר על שודדי הסביבה, עד כדי כך שהבדואים קראו לראשון לציון "בלד אל קטלנין", עיר ההורגים, למרות שפיינברג לא הרג איש.
-
לִינַת צֶדֶק
אגודה שהוקמה על ידי נשות ראשון לציון בשנותיה הראשונות לטיפול בהתנדבות באנשים חולים ועניים. אחת מעשרות אגודות שהוקמו במושבה לאורך השנים.
-

מ
מחרשת הברזל 
שכלול של המחרשה הארץ ישראלית על ידי הנער מראשון יצחק לייב טופורובסקי. המחרשה שעיצב חוללה מהפכה בחקלאות ארץ ישראל.
-
מַעֲיַן שִׁמְשׁוֹן
כינוי למעיין עין הקורא, על פי הזיהוי השגוי שלו עם כפר עיון קרא, שעליו הוקמה התיישבות ראשוני היישוב. הקישור לשמשון הוא בספר שופטים: "וַיִּבְקַע אֱלֹהִים אֶת־הַמַּכְתֵּשׁ אֲשֶׁר־בַּלֶּחִי, וַיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וַיֵּשְׁתְּ וַתָּשָׁב רוּחוֹ וַיֶּחִי, עַל־כֵּן קָרָא שְׁמָהּ עֵין הַקּוֹרֵא".
-
משולש ז'בוטינסקי כינוי למתחם במרכז העיר שבו הרחובות ז'בוטינסקי והרצל יוצרים מעין משולש. במתחם שכונות יוקרה, גנים וכיכרות. שמו הרשמי: "בנות חיל".
-

נ
נחלת.
 שם קיצור שבו מכונה שכונת נחלת יהודה. היא הוקמה בשנת 1913 כמושב ונקראה על שם יהודה לייב פינסקר. בשנת 1988 היא סופחה לראשון לציון.

נעמן. בית הראינוע "נעמן" הוקם בשנת 1927. נעמן היה חבר מחתרת ניל"י שנתפס ונתלה בדמשק, והראינוע נקרא על שמו.
-
ס
סוסים
 משחק ריצה שהיה נהוג בגני הילדים של ראשון, ודימה דילוגי סוסים.

-

ע
עִבְרִית בְּעִבְרִית
שיטת הלימוד שהונהגה על ידי בן יהודה וחבריו, שקבעה שיש ללמוד עברית רק בשפה העברית, ויושמה על ידי מורים שרובם כמעט לא שלטו בשפה. היא הונהגה בראשון לציון בהשראת דוד יודילוביץ'.
-

עֶגְלַת הַתָּמִיד השם שנתן בן יהודה לדיליז'נס, רכב להוסעת נוסעים ששימש שנים רבות לפני הופעת האוטובוסים. אחד הדיליז'נסים הראשונים בארץ ישראל חיבר את ראשון לציון ויפו. הוא נבנה על ידי אזרח המושבה רבי דוד גיסין, שמתח ארבעה קרשים ארוכים על ארבעה אופנים.
-
עיון קָרָא אדמת הקדש ערבית שעליה הוקמה ראשון לציון. השם נקשר ל'עין הקורא' המקראית בזכות הדמיון בשם. הזיהוי היה שגוי, אבל בעקבותיו נקרא גן המעיין שבקרבת מקום עין הקורא.
-

עִיר הַיַּיִן כינוי לראשון לציון בעקבות היקב שפעל בה לאורך 120 שנה. הפזמונאי רמי דקל כתב לכבוד חג היין בראשון לציון שיר שנפתח במילים "פה נחיה בראשון עיר היין/ הביאו אשכולות הענבים".
-
עיר הקניונים כינוי שניתן לראשון לציון בשנות ה-90 של המאה ה-20, שבהן פעלו בעיר קניונים רבים. עם הזמן נותרו מהם חמישה בלבד.
-

עִיר מִקְלָט כינוי שנתן אליעזר בן יהודה לראשון לציון. אשתו חמדה כתבה בזכרונותיה: "אליה ברח בכל עת שהרגיש כי צר לו וכשל כוחו וזקוק הוא לעידוד במלחמתו הקשה".
-
עתה, האח, במושבתנו היתה לנו הרווחה שיר שכתב נפתלי הרץ אימבר ב-1884 לכבודה של ראשון לציון. בהמשך הבית נכתב: "שלום ושלווה ברחובותינו, אין פרץ ואין צווחה".
-

פ
פֶלַח קֶלַח מתושלח 
שיר-משחק ריצה של ילדי ראשון לציון בעשורים הראשונים. השיר המלא: "קלחפלחמתושלח, קח הפת וטבול במלח, פת בלי מלח אין בה טעם, ואתם יוצאים הפעם".
-

פָּרִיז הַקְּטַנָּה
כינוי למושבה ראשון לציון בעשורים הראשונים לקיומה, שהתייחס לגינונים האירופים של תושביה, ולציות שלהם לצווי האופנה.
-

צ
ציוּן אוהבות שפת ציוֹן 
כותרת בהכרזה על הקמת אגודת "דבורה", לזכרה של דבורה בן יהודה ושימור השפה העברית, על ידי שלוש נשים מראשון לציון: רבקה לובמן, נחמה פוצ'בסקי וצפורה יודילוביץ.
-
צִפּוֹר מְעוֹפֶפֶת
כינוי שהעניק הניו יורק טיימס ליעקב חודורוב, השוער האגדי של נבחרת ישראל, תושב ראשון לציון שהחל את דרכו במכבי המקומית.
-

ק
קירות לכותל.
 דוק מאירוביץ היה אחד המייסדים שלהפרלמנט של רישון, והתפרסם בשיבושי הלשון שלו. פעם קפץ בישיבה וצעק – "הס. סתום ת'פה. קירות לכותל".
-

קרן קיימת ראשונית. אגודה שהוקמה בראשון לציון ב-1889, לצורך רכישת קרקעות עבור היהודים. את השם הציע דב חביב לובמן. 12 שנים לאחר מכן ניתן השם לאגודה הארצית לרכישת אדמות ונטיעת יערות, קרן קיימת לישראל.


-

ר
רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן
שמה של העיר, בעקבות הפסוק מספר ישעיהו: "רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, וְלִירוּשָׁלִַם מְבַשֵּׂר אֶתֵּֽן" (מא 27). את השם הציע זלמן דוד לבונטין ביג ניסן תרמ"ב. הוא כותב בספרו "לארץ אבותינו": "ואקרא שמה ראשון לציון עד היום הזה". על בחירת השם השפיע גם שילוב הפסוק בתפילת מוצאי השבת. העיר נקראת גם בדרך קיצור 'ראשון', במלעיל, ונכתבת לפעמים 'רישון'.
•  ראשונים תושבי העיר ראשון לציון לדורותיהם.
• רָאשֶׁן לְצִיּוֹן כינוי חיבה לראשון לציון מאז שנות התשעים, בעקבות הצטרפותה של אוכלוסייה גדולה של יוצאי חבר העמים לעיר. השם נהגה במלעיל.
-

רוּז רוּז כינוי של ילדי ראשון לציון לארינמל (חרק עדין מעופף הדומה בצורתו לשפירית). ילדי המושבה נהגו ללכוד נמלים ולהפנות אותם כטרף לארינמל, ושרו לו: "רוז רוז, תפסנו נמלה, בוא הנה".
-
רחבי כתפיים וחזקי שכם. האורפלים, קבוצה מאזור אורפה בטורקיה הגיעו לארץ ישראל בסוף המאה ה-19. ב-1902 הגיע האורפלי יצחק סולימן לראשון לציון ובעקבותיו נוצרה קהילה שהקימה את בתיה בעצמה. דב לובמן תיאר אותם כ"רחבי כתפיים וחזקי שכם".
-
רשימת התימנים. התאגדות של התימנים במושבה בשנים 1925-1919 להשגת מקום במועצה. יוצאי תימן היו תמיד חלק חשוב בנוף העיר.


-

ש
שְׁמֶנְדְרִיק
כינוי לגלוג לתומכי השפה העברית בראשון לציון בראשית דרכה. 'שמנדריק', ביידיש, פירושו פרחח, שובב. המילה חדרה ליידיש ולסלנג הישראלי בעקבות שמו של טיפוס חסר אישיות במחזותיו של אברהם גולדפדן.
-
שער ראשון השער הפונה לראשון לציון ממחנה צריפין, בעבר סרפנד. סביב שער ראשון התחולל קרב קשה במלחמת העצמאות.
-

ת
תִּזְמֹרֶת
מילה שחידש בן יהודה ב-1893 עבור 'קונצרט' (שאינה מילה עברית). כאשר הוקמה האורקסטרה של ראשון לציון ב-1895 בחרו נגניה את המילה "תזמורת" במקום השם המשכילי "חבורת נוגנים בכלי שיר". בן יהודה, שראה את המילה על מודעות האורקטסטרה, קיבל את השינוי במשמעות המילה בחיוך.
-
תרמ"ב 1882, שנת הקמת ראשון לציון. השנה זכתה לציון כשם רחוב במרכז העיר.
-
-

להמשך קריאה

תנ”ך כתר ירושלים. על אודות עיצוב גופן כתר ירושלים בידי צבי נרקיס

יהודה חפשי, חוקר טיפוגרפיה ומעצב
-
לאור חשיבותו ההלכתית והלאומית של כתר ארם־צובא, בשנת 1976 הוחלט להוציא לאור מהדורת פקסימיליה של כתב היד על ידי הוצאת מגנס שבאוניברסיטה העברית בירושלים. אירוע זה היה אות הפתיחה להנעת מהלך שאפתני ורחב הרבה יותר; נחום בן צבי, מוציא לאור, הגה את רעיון הוצאתו לאור של ספר תנ"ך, שיתבסס על מראהו ועל צורת האותיות של כתר ארם־צובא. בשנת 1989 הוזמן צבי נרקיס לעצב את אות הספר, ובהמשך את הספר בכללותו. הספר נקרא "כתר ירושלים" ויצא לאור בשנת 2000, אז הוענק העותק הראשון לאפיפיור יוחנן פאולוס השני בעת ביקורו ההיסטורי בישראל. 

-
כשהחל נרקיס בעיצוב האותיות הוא החליט שלא להיצמד לנוסח הכתב המקורי, שכן לטעמו הוא לא היה קריא דיו ולא התאים לטכנולוגיות הסדר והדפוס של סוף המילניום. נרקיס החליט כי ישמור על המראה הכללי של העמוד, כך שיהיה דומה לעמוד המקורי, ואת השינויים והתיקונים המשמעותיים יותר יערוך בצורת האות וביחסי הגודל והמיקום שלה עם הניקוד ועם טעמי המקרא. נרקיס שם לנגד עיניו שלוש מטרות: מראה חגיגי של האות, מתן ביטוי למסורת היהודית והקפדה על קריאות מיטבית. בתום העיצוב מנה הגופן החדש 138 תווים: אותיות, ניקוד, טעמי מקרא, ספרות וסימני פיסוק.
בכך הפך כתר ירושלים לתנ"ך השלישי שנסדר ונדפס בישראל בכרך אחד, לצד תנ״ך קורן (1963) ותנ״ך חורב (1998).
-

להמשך קריאה

לשון המקרא, לשון חז”ל והעברית החדשה

פרופ' תמר סוברן
חברת ועדת ההיגוי של בית לעברית

ההכרעה על צביונה של העברית המתחדשת נפלה בתקופת התחייה. קדמה לה תקופת ההשכלה, שבה קיוו המשכילים, ובראשם משה מנדלסון, לחזור אל התפארת הקלאסית של העבר דרך החייאת לשון המקרא. הייתה זו מחאה נגד הרבנות, שדבקה בהלכה ובארמית התלמודית וזנחה את המקרא.
אולם העברית הפיוטית של המקרא התאימה רק לקשת מוגבלת של התבטאות. היא התאימה, למשל, לרומנטיקה ההיסטורית הירושלמית של ימי חזקיהו, כפי שהיא מופיעה ברומן העברי החילוני הראשון, "אהבת ציון", מאת אברהם מאפו.
-
להלן דוגמה מפרק ו' של הרומן, לתיאור פיוטי רצוף מליצות של מעשה קמצנות, שמתרחש בביתו של איש עשיר:
"יהי כבוא העניים ביום אתמול לבקש מאת עכן חוקם, ויאמר להם: "לכו לכם ושובו לפנות ערב, כבוא אדוני לפתוח אוצרותיו". אך לא בא אדוני אל ביתו ביום אתמול. ויבואו היום שני אנשים ויאמרו לעכן: 'יען אשר מנע אדוניך מחפץ דלים, ותקפוץ גם אתה כפיך מאביוני אדם, לכן הנה ימים באים ואת עזריקם ואת עכן ישלך הבית הזה כזית ניצתו, והקיא יקיא אתכם כגוי, אשר צדקה לא עשה'."
-
ולעומת זאת, הנה דוגמה לסגנון המצומצם, הטכני-משפטי, המעשי והענייני של המשנה (משנה ראש השנה, ג', ו'):
"שופר שנסדק ודבקו –  פסול. דבק שברי שופרות –  פסול.  ניקב וסתמו, אם מעכב את התקיעה – פסול. ואם לאו – כשר."
-
העברית הישראלית המודרנית, הכתובה והמדוברת, נשענת על אוצר המילים המקראי, אבל על דפוסי התחביר של  המשנה. הם הגיוניים, קצרים ויש בהם זיקה ברורה למציאות חקלאית, דתית, משפטית וכיוצא בזאת. זו לשון שמתאימה להתעוררות הציונית החילונית ולחזרתה של השפה העברית לחיים המודרניים.
לכן, הילדים בגן  היום רבים:
"תן לי את הדובי, הוא שלי, אם לא - אחטוף אותו ממך". רוב המילים  מקראיות  אבל התחביר משנאי.
אם הנורמה המשכילית של חזרה למקרא הייתה נשארת עד היום, היו הילדים בגן רבים כך:
"לי הדובי ! תנהו לי! - ולא חטוף אחטפנו מידיך".

להמשך קריאה

כמה הערות על שפת האינטרנט

מאת: ד"ר רוביק רוזנטל
---

רשת האינטרנט יצרה בתוך זמן קצר ובהיקפים בלתי נתפסים יקום חדש. יקום זה חולש כמעט על כל פן של הציוויליזציה, משכפל אותה ומתכתב עמה. בפנים רבות ביקום הזה השפה היא שחקן מרכזי. אם כן, אין להעלות על הדעת שהאינטרנט לא תשפיע על השפה שמחוצה לה, תעצב אותה ותשנה יסודות מהותיים בשימוש הלשוני.

 

כותבים או מדברים?
רשת האינטרנט שינתה את המוסכמות ואת ההרגלים בתחום התקשורת בכלל, ובתחום התקשורת הבין-אישית בפרט. היא הובילה לשבירתן של שתי חומות ברזל אשר התקיימו בתאוריה ובפרקטיקה התקשורתית עד להופעתה: החומה שבין לשון הדיבור ללשון הכתיבה, והחומה שבין תקשורת ההמונים לתקשורת הבין-אישית. באינטרנט התפתחה וממשיכה לפרוח שפה כתובה המחקה את שפת הדיבור; פורחות בה תכונות-על שבאמצעותן אדם כותב טקסט פרטי לנמען פרטי לכאורה, אבל כל העולם עשוי להיחשף אליו: מהצ'טים והפורומים הפתוחים ועד "פייסבוק" ו"טוויטר", לרבות כל מה שביניהם.

באינטרנט מתעצבת שפה שהיא בעת ובעונה אחת רדודה ועשירה, פשטנית וחידתית, קצרת רוח ופטפטנית. עבור הדור הצומח בעידן האינטרנט שפה זו אינה שפה ביזארית, אלא אפשרות לגיטימית של שימוש.

 

חומרה בעברית, תוכנה בלועזית
בעולם המחשבים, התחום שבו הצלחתו של המינוח העברי היא הצלחה מלאה כמעט הוא תחום החומרה. אנו יושבים מול "מחשב", מקלידים ב"מקלדת", מקליקים ב"עכבר" מול ה"צג". בתחום התכנות ההצלחות חלקיות. בעיקר מתקשה קהיליית המתכנתים לקבל את הפעלים העבריים שהוצעו לפעולות שונות, ומעדיפה ליצור פעלים ממילים לועזיות: "לקמפל" ולא "להדר", "לקנפג" ולא "לתצר" ועוד.

תופעה זו מזכירה לא מעט תחומים שבהם הישראלים פועלים בזירה מקצועית ולשונית גלובלית, כמו כלכלה, מוזיקה, מזון, לבוש ועוד. בתחומים אלה אין מוותרים על הלעז מפני שהוא משקף את התרבות שבה נוצרו המונחים. עם זאת, עצם יצירת הפעלים בתצורה עברית היא מהלך אופייני להתאמת עולם תוכן כללי לצורכי העברית. גם המילה הכוללת לתחום, "מרשתת", לא נקלטה, אך נפוצה דווקא המילה הספציפית פחות, "רשת". המילה "כרוכית" כחלופה עברית ל"שטרודל" נתפסת כקוריוז.

 

שיחוח ותגובית
בתחום השיח האינטרנטי של כלל המשתמשים השימוש באוצר המילים המוצע מעורב. האקדמיה הציעה הצעות סבירות, כגון "צרופה" כחלופה ל-attachment, "מסרון" כחלופה ל-SMS, "שיחוח" כחלופה ל-chat, ו"תגובית" כחלופה ל-talkback, אך כמעט שלא נעשה במונחים אלה שימוש יום-יומי. לעומת זאת מילים בסיסיות כמו "אתר", "קובץ", "דפדפן" ו"מנוע חיפוש" נקלטו, וכך גם הפועל "לגלוש" על נטיותיו השונות. "תג" ו"תיוג" נקלטו גם הן, בזכות הדמיון ואפילו הזהות בינן לבין המונח הלועזי tag. מונח היסוד "אימייל" נותר על כנו, ומשמש גם ככתובת, גם כמסר בודד וגם כשם לתחום כולו, בעיקר בשפת הדיבור. בטקסטים כתובים נפוץ הצירוף הדו-לשוני דואר אלקטרוני, או ראשי התיבות דוא"ל. הצעות לפעלים כמו "לאיימל" או "לדאל" לא נקלטו נכון לכתיבת שורות אלה.
הערבוב הזה של מונחים לועזיים ועבריים אינו חדש. הוא מוכר כמעט בכל תחום שיש לו תחולה תרבותית רחבה, כאמור לעיל. יש לזכור שמדובר במילון המתעצב במהירות ומופעל על ידי מגוון רחב מאוד של משתמשים.

 

רדודה ויצירתית
השאלה השנייה היא כיצד כותבים באינטרנט בעברית. בדומה לשפות השונות והמשפיעות בתחום, גם הכותבים עברית פועלים בשתי מגמות סותרות-משלימות: מצד אחד רידוד, שיטוח וקיצור של השפה, ומן הצד האחר יצירתיות לשונית הבנויה על חיקוי צלילים או מחשבות.
הכתיבה בדואר האלקטרוני מייצגת בעיקר את הנטייה לקצר ולשטח, וכבר נכתב רבות על היסוד המנוכר וחסר הניואנסים של הכתיבה הזאת. מאחר שהעברית היא שפה קומפקטית לעומת שפות לטיניות או גרמניות, התופעה הזאת בולטת בה עוד יותר. העברית אוהבת משפטים קצרים. בשיח הישיר והמיידי, שהוא רוב רובו של השיח האלקטרוני, הנטייה לקיצור ולמידיות חזקה עוד יותר, והעברית משמשת כאן שותף נאמן. שפת המסרונים (או ה"אס.אמ.אסית") תורמת את חלקה, וסמלה הלשוני הוא המילה "ער" (או "ערה"), מעין שם קוד לאפשרויות קשר שונות.

במשחק הלשוני המרחיב יש לקומפקטיות של העברית תפקיד חשוב. מילה כמו "אחותיייייייייייי" אפשרית רק בזכות כינוי הקניין החבור, כינוי שאינו קיים בשפות אירופיות. חיבורי מילים קיימים בשפות שונות, אך בעברית גם המילה המחוברת יוצרת מוצר לשוני קצר, מ"בצפר" ועד "יהומו". אונומטופיאות המציגות רגשות קיימות בשפות אינטרנט שונות, ובעברית הן טבעיות מאוד. "פחחחחחחחחחחחחח" או "בעעעעעעעעע" אינן צריכות הסבר. יתרונה של העברית בכל אלה הוא שהיא אינה זקוקה לאותיות המסמנות תנועות – את אלה משלים הקורא בעצמו. יתרון זה משמש כידוע גם באמנות העברית העתיקה של יצירת נוטריקונים.

 

יחי הגמישות
לסיכום, השיח העברי באינטרנט הצליח בלא קושי לאמץ דפוסים ומגמות של השיח הגלובלי המאפיין את האינטרנט, ולסגל אותו לתכונות שונות של העברית. זאת הן מפני שהדורות החדשים נולדים אל השיח הגלובלי הזה, הן מפני שהעברית שומרת על אחת התכונות המרכזיות שלה, תכונה שהועילה לה מאוד לחזור ולהיות שפה חיה בכל התחומים: הגמישות.

 

מתוך הזירה הלשונית

להמשך קריאה

על הקשר בין שפה למבט

מורן שוב, אוצרת בית לעברית
-
למשפחותיכם למשפחותיכם למשפחותיכם
האם תדעו מהו ״הכישוף״ שמסתתר מאחורי השורה הזו?

-

בתלמוד הבבלי, במסכת מנחות, העוסקת בין השאר בהלכות ספר תורה, מופיע הדין באשר לאורכה המרבי של שורה כתובה בספר תורה: הדין קובע ששורה לא תעבור 30 סימני דפוס.
זה – למשפחותיכם למשפחותיכם למשפחותיכם – עשרה סימנים במילה האחת, כפול שלוש = שלושים.
והרמב"ם במשנה תורה, בעניין הלכות כתיבת תפילין ומזוזה וספר תורה, אומר: "כדי שלא יהיו עיניו משוטטות בכתב". [ספר אהבה - הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ז, ד]
 
שורת טקסט – יודע כל מעצב וחש כל קורא – אַל לה לאחז עיניים ולהתארך מדי, שמא תתבלבל העין ותחזור לקרוא אותה שורה שכבר קראה.

תוכלו לתאר לעצמכם שורה ארוכה כל כך? עד שתסיימו לקרוא אותה, תצטרכו לנדוד שוב ימינה ולחזור ולאתר את תחילתה של השורה הבאה. 

העיניים והתודעה - מבקשות לכנס את הקשב ואת המבט; ההכרה והלשון מעדיפות להתקדם בדרך הקצרה.
-

להמשך קריאה