הידעת?

בת כמה העברית, ומדוע קוראים לה כך?

התנ"ך כתוב בעברית? כתוב! ולמרות זאת, בשום מקום במקרא השם "עברית" אינו מוזכר. מהאזכורים בתנ"ך אפשר ללמוד כי בימי בית המקדש הראשון דיבר עם ישראל "יהודית", וכי הלשון הבינלאומית באותה עת הייתה ארמית. רוצים דוגמאות? הנה: "דַּבֶּר-נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית--כִּי שֹׁמְעִים, אֲנָחְנוּ; וְאַל-תְּדַבֵּר עִמָּנוּ, יְהוּדִית, בְּאָזְנֵי הָעָם, אֲשֶׁר עַל-הַחֹמָה" [מלכים ב', יח, כו]; "וּבְנֵיהֶם, חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים, לְדַבֵּר יְהוּדִית--וְכִלְשׁוֹן, עַם וָעָם" [נחמיה יג, כד].

המילה "עברית" הגיעה מהכינוי שניתן לאברהם אבינו, ובעקבותיו לכל בני ישראל – עברי. ומשמעותו: זה, או אלה, שגרים מעבר לנהר (והכוונה היא לנהר הפרת).

*
אבל האם אברהם ידע בכלל עברית? ומאיפה?

בסביבות שנת 150 לפנה"ס נכתב נוסח שונה לסיפור בראשית, הידוע בשם "ספר היובלים". נוסחו המקורי של הספר נמצא בין המגילות שנמצאו במדבר יהודה, ובו מוזכר המושג "עברית לשון הבריאה".
לפי המסופר ב"ספר היובלים", "מלאך הפָּנים", המספר למשה על הר סיני את קורות ארבעים ותשעה היובלים שקדמו למעמד סיני, אומר שהשפה העתיקה, שפת הבריאה ושפת הדורות מאדם ועד נוח, נשכחה בדורות הקודמים לדורו של אברהם, ועל כן הוא לימד את אברהם לדבר, לקרוא ולכתוב בשפה העברית.

מדוע נבחרה ההגייה הספרדית להגייה המקובלת?

במאה ה־19 שאפו מחדשי השפה העברית לאמץ את ההגייה הספרדית, בייחוד זו שהייתה נהוגה בקהילה הספרדית של ירושלים. שיקול מרכזי בשאיפה הזו היה פוליטי ותדמיתי: הקהילה הספרדית נהנתה מיוקרה רבה יותר מאשר אחותה החרדית-אשכנזית, בת "היישוב הישן".

אבל לבחירה הזו היו גם נימוקים מדעיים. למשל, ההבחנה בין קמץ לפתח היא אשכנזית ואינה מוכרת במקרא; ההבחנה בין מלעיל למלרע, ההולמת את המבטא הספרדי, הייתה ידועה בתקופת ההשכלה והופיעה בדקדוק העברי של השכלת וילנה. 

ב־1904 החליטה אסיפת המורים, שהגיעה במיוחד מאודסה, בהשפעת אוסישקין, על ההגייה הספרדית כהגיית הלשון החדשה (אך הייתה גם פשרה: כתב היד שנבחר היה "הכתב הרהוט" האשכנזי, הוא כתב היד שבו אנו כותבים עד היום). ב־1915 החליט ועד הלשון בירושלים ללמד בכל בתי הספר בארץ ישראל את ההברה הספרדית.

ובכל זאת, מרבית מחדשי השפה העברית ותומכיהם היו יהודים אשכנזים ממזרח אירופה, וההגייה העברית שהכירו הייתה שונה מאוד. על אף המאמץ להקנות לדיבור העברי החדש הגייה ספרדית, השפעת ההגייה האשכנזית והמבטא של שפת יידיש ניכרים היטב בעברית המודרנית. 

עד כמה “מתה” הייתה העברית לפני ש”החיו” אותה במאה ה־20? 

בתור מי שהייתה צריכה החייאה, לעברית הייתה נוכחות מרשימה בעולם בכלל ובספרות המודפסת בפרט עוד לפני המאה ה־20. כ־100 אלף ספרים בעברית, שהודפסו בין השנים 1475 ו־1900 (כלומר, מראשית תקופת הדפוס באירופה ועד להחייאת השפה המוכרת לנו), שמורים כיום בספרייה הלאומית, כך מעידה פרופ' רחל אליאור. מדובר על ספרי קודש וחול, ספרי מסעות, ספרי שירה ופיוט, צוואות, דינים ועוד. 

בכל רחבי העולם המשיכו יהודים להתפלל בעברית. בכל שבת, ולא משנה באיזו עדה, שרו בעברית את "שיר השירים".

לא רק יהודים השתמשו בשפת הקודש. השפה העברית הייתה מוכרת ובשימוש בעולם האקדמיה ברחבי אירופה. באוניברסיטאות בגרמניה, באיטליה ובדרום צרפת למדו בעברית. פרופ' שלמה הרמתי ז"ל מצטט את רקטור אוניברסיטת לייפציג, שבשנת 1518 אמר, שמי שמבקש ללמוד רפואה מוטב לו שילמד עברית, מכיוון שחומרי הלימוד הטובים מודפסים בעברית, ושעברית כלל אינה שפה קשה. ואכן, בתקופת הרנסנס למדו משכילים רבים עברית, לצד הלטינית.

למען האמת, גם מחיה השפה, אליעזר בן-יהודה, הודה שהוא לא באמת מחיה שפה מתה. במאמרו חיות הסגנון, שראה אור בי"ב באב 1889, הוא מתפעל מהעברית הטבעית של חכמי ירושלים, של חלפן הכספים ביפו ושל בעל העגלה שלקח אותו לירושלים. ובכל זאת טען: השפה הטבעית היא ז'רגון מקולקל, ותפקידי הוא ליצור סגנון עברי חדש ונקי. 

איפה ומתי הומצאו סימני הניקוד המקובלים כיום?

בסוף המאה השנייה  לספירה, או קצת מאוחר יותר, הפסיקו רוב היהודים להשתמש בעברית כבשפת דיבור. עם זאת, בעלי המסורה, שפעלו בטבריה בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה –  אותם חכמים שערכו את ההערות על המקרא וקבעו נוסח אחיד לתנ"ך המועבר מדור לדור –  דיברו בעברית וכתבו בעברית.

 

במאות השישית והשביעית לספירה המציאו בעלי המסורה את סימני הניקוד המקובלים כיום, וכן את טעמי המקרא, המשמשים לפיסוק ולסימון אופן הנגינה של הפסוקים.  (בעבר התקיימו גם סוגי ניקוד עברי נוספים.)

בשנת 930 לערך, נכתב בטבריה "כֶּתֶר אֲרַם צוֹבָא",  נוסח חשוב של התנ"ך, שחוקרי המקרא רואים בו את הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך המצוי בידינו היום.