ממְלִיצִית למדוברת

חבורה שכזאת. ישראל, 1962. בימוי: זאב חבצלת, על פי ספרו של פוצ'ו. פרט מתוך כרזת הסרט. עיצוב: עמנואל כהנא

גלגולי השפה העברית בקולנוע הישראלי בעשורים הראשונים למדינה
יהודה סתיו

עם קום המדינה נוצרו כאן מעט מאוד סרטים. ראש הממשלה דאז, דוד בן־גוריון, לא הלך לסינמה ולא אהב קולנוע. תריסר הסרטים שנוצרו בשנות ה־50 היו דלי תקציב ופרימיטיביים בדרכי ההפקה. אולם הסרטים הללו הניפו בגאווה את הדגל הציוני, את מאבק האדם באדמה ואת תקומת העם החוזר מן הגלות. היה זה קולנוע שתיאר את קשיי המפעל הציוני בלשון נשגבת, הרואית, הן מבחינה חזותית והן מבחינת הטקסט המליצי שנישא בו.

 

היעדר תסריטאים מקצוענים וכותבי דיאלוגים ישראלים, המתאימים למדיה הקולנועית, גרם לחוסר אמינות. מלאכת הכתיבה הופקדה בידי מחזאים, סופרים ועיתונאים, שלא היה להם מושג בכתיבה לקולנוע. הסצנות בתסריטים נכתבו כמו מחזות תיאטרון, המשפטים נשמעו ספרותיים ונטולי חיים. לא רק התסריטים היו ארכנים וכבדים. גם הדיאלוגים נשמעו כמו בהצגה מצולמת. גורם חשוב נוסף היה ציוד הקלטה מיושן, שבגללו היה קשה להבין חלק מהדיאלוגים בסרט המוגמר.  

 

האחריות נפלה גם על כתפי השחקנים, שהגיעו מעולם התיאטרון. הם  הביאו עימם מאניירות ומחוות מעולם הבמה, שנראו מוגזמות וגדולות מהחיים, ממש כמו הדיאלוג הנמלץ שנכתב להם. כך הופיעו רפאל קלצ’קין, מרים ברנשטיין כהן ונתן כוגן בקומדיה “מעשה במונית”, שלא העלתה חיוך על פני איש. לבמאי נורי חביב, שזה עתה עלה ארצה מעיראק וביים את “באין מולדת”, לא היה מושג כיצד להתמודד עם העברית הכמו־תנ”כית, שנשמעה מגוחכת בפי הכוכבת שושנה דמארי.

 

והיה דבר מעניין נוסף, חברתי ופוליטי. גיבור הסרטים הללו היה תמיד צבר ישראלי.  גיבור חיובי, נעלה, רומנטי, שמטרותיו האישיות ושאיפותיו זהות למטרותיה ולשאיפותיה של המדינה שזה עתה קמה. הוא אף פעם לא חשב על עצמו או על הקרובים אליו, הוא חשב רק על המדינה; לגאול את אדמות המדינה פירושו היה לגאול את עצמו. המיתוס הנערץ הזה, שטופח על ידי בן־גוריון, מצא את ביטויו ביצירתם של סופרים, מחזאים ותסריטאים של שנות ה־50. דור הפלמ”ח והצבר שייצג אותו, היו אנטיתזה ליהודי הגלותי במראהו, בתכונותיו, בלשונו. לכן הגיבור הראשי בסרטי שנות ה־50 לא היה אף פעם ניצול שואה, ובוודאי שלא ממדינות המזרח הקרוב או צפון אפריקה, אלא תמיד צבר גאה, המגשים את האידיאל הציוני. לכן גם לא נשמעו כמעט שפות זרות או עגה אתנית, שהיו יכולות לשקף את המציאות של כור ההיתוך ברחוב הישראלי של אותן שנים. 

 

שנות ה-60 הביאו עימן מהפך. השבר החברתי של יוצאי ארצות המזרח בא לידי ביטוי בסרטים כ”אלדורדו”, “פורטונה” ו”סאלח שבתי”, והביא עימו את העגה מעיירות הפיתוח ואת הלשון העסיסית ורבת־הדימויים. במקביל, נזנחו סיפורי הגבורה של מלחמת העצמאות. הצבר האידיאליסט הפך להיות אחד מהחבר’ה בסרטים כ”חבורה שכזאת”, “דליה והמלחים” ו”כל ממזר מלך”. הקהל מאס בסרטים על המפעל הציוני הנשגב, מאס בשפה הארכאית ובתיאטרליות הכבדה. בן לילה הופיע קולנוע אקטואלי יותר, המשקף את היום־יום ומביט במציאות בגובה העיניים. שינוי זה התבטא גם בשפה ובדיאלוגים של הסרטים: לא עוד עברית מליצית ונשגבת, אלא שפה יומיומית, מדוברת, כזו המדווחת על המצב, כאן ועכשיו. החברה הישראלית בערים, במושבות ובקיבוצים הלכה והתעצבה, קיבלה זהות והווי משלה, ואלה מצאו את ביטויים בדיאלוגים ריאליסטיים בסרטים כ”שלושה ימים וילד” ו”מצור”.

 

חוליית מעבר חשובה באותן שנים הייתה השפעתם של מערכוני הרדיו, ההומור של הלהקות הצבאיות שהיו בשיא הפופולריות שלהן, להקת “בצל ירוק”, הפאנצ’ליינים האבסורדים של “הגשש החיוור”, כותבי הסאטירות (אפרים קישון) ושחקני תיאטרון צעירים ורעננים (חיים טופול, יוסי בנאי, גילה אלמגור). לכולם היתה השפיעה מכרעת לא רק על משחקן של הדמויות, אלא גם על סגנון הדיבור שלהן. סרטים כמו “איי לייק מייק”, “משפחת שמחון”, “ארבינקא”  ו”לופו” התבססו כולם על דמויות שעוצבו ודיברו תחילה על הבמות וקרמו עור וגידים על מסך הקולנוע.

 

בשנות ה־70 מתחלפת גבורת הצבר בגבריותו השופעת. קומדיות רבות נוצרו על מעלליו ההרואיים של הרב־שגל הישראלי, ביניהן “מציצים”, “תלווה לי את אשתך” ו”מלך ליום אחד”. מציצים למקלחת של הבנות, משווים את גודל איברי המין, מבקרים אצל סטלה המגמרת. בשנות ה־70 לובש הצבר הישראלי לובש דמות של מאצ’ו נהנתן, ילד מגודל שלא לוקח אחריות, גבר שלא התבגר ונאחז במשובה בנעוריו ובבחרותו (“עיניים גדולות”, “הצילו את המציל”).

 

אבל זו אינה הסיבה היחידה שהסרט הישראלי יורד בשנות ה־70 אל הרחוב. סרטי הבורקס, כפי שכינה אותם הבמאי בועז דידזון, יצרו שפה מתובלת בניבי רחוב, בסלנג שהשתרש בעדה כלשהי (ולא חשוב איזו…) ובשיבוש מכוון של מילים מהשפה התקנית (“גבעת חלפון אינה עונה”, “שלאגר”). וזה לא פלא. הדיאלוגים ייצגו סטריאוטיפים מבדחים בפארסות עממיות, ואלה נתנו ביטוי פארודי וסאטירי למתח בין אשכנזים עשירים ומתנשאים למזרחים העניים, הנשלטים, המקופחים. המזרחים (“סלמוניקו”, “סנוקר”, “צ’רלי וחצי”) הוצגו תמיד כערמומיים, מסתדרים, נדיבים, חמים, יודעים מהי שמחת חיים, סקסיים. מולם,  האשכנזים היו קמצנים, תאבי בצע, אנוכיים וצבועים, מרושעים וביורוקרטים.  רק בעזרת חוכמת החיים של המזרחים, הממזריות וערכי המסורת והמשפחה, הם מצליחים לגבור על האשכנזים.

 

הדיאלוגים התבססו גם על מאבק בין תרבויות. אין ספור בדיחות עפו על העימות בין החריימה לגפילטע פיש. בין השחמט לשש־בש. בין הפולקלור האותנטי להשכלה שנרכשה באוניברסיטה. רופאים, מהנדסים,  פסיכולוגים, מוזיקאים – כולם הוצגו בסרטים הללו באור נלעג ומבזה, אל מול האותנטיות, הפולקלור השורשי והחום האנושי של בני עדות המזרח. עד שהליכוד עלה לשלטון ב־1977. אז הסתיים עידן הקריקטורות המשעשעות וסרטי הבורקס. הקולנוע הישראלי פינה את מקומו לגל של סרטי נעורים (“אסקימו לימון”), וקירב עוד יותר את תסריטי הקולנוע לשפה יומיומית אמינה ומדוברת.

 

שנות ה־80 הנגישו יותר מכל את הקולנוע הישראלי לצופים. העשור הזה מאופיין לא רק בשפע סרטי נעורים (“בחינת בגרות”, “נועה בת 17”, “בלוז לחופש הגדול”), שנכתבו עם “דיאלוגים שנלקחו מהחיים”, כדברי התסריטאי והבמאי אסי דיין. זה גם היה העשור הפוליטי ביותר בקולנוע הישראלי. לאחר ההדחקה הגדולה בשנות ה־60 וה־70, התפרץ גל עצום של קולנוע פלורליסטי, שביטא מגוון של מחשבות ורגשות על הכיבוש ועל האינתיפאדה. השפעתם של סופרים ומחזאים כעמוס עוז, א.ב. יהושע, יהושע סובול ויורם קניוק ניכרת בעלילות, בעיצוב הדמויות ובדיאלוגים שנשמעו בפסקולים של סרטי התקופה. יריית הפתיחה הייתה מלחמת לבנון 1982. יחד עימה באו סרטים כ”חמסין”, “גשר צר מאד”, “מאחורי הסורגים” ו”חיוך הגדי”, שדיברו על יחסי יהודים וערבים, ישראלים ופלשתינאים. לראשונה נשמעו שיחות וסצנות מלאות גם בשפה הערבית.

אלה גם השנים שבהן הטלוויזיה הישראלית, שהרחיבה מאוד את שידוריה בשנות ה־80, עשתה את חיבור שפת התמונה ושפת הדיבור לאורגנית, קולחת וטבעית יותר לאוזנו של הצופה הישראלי. שחקנים למדו להתייחס בטבעיות למצלמה, והטכניקות הדיגיטליות, שהתפתחו במהירות, שיפרו לאין ערוך את איכות ההקלטה ואת מערכות השמע בבתי הקולנוע. סדרות טלוויזיה ופתיחת שידורי הניסיון של ערוץ 2 ב־1986 שברו סופית את המחסומים האחרונים בין מציאות היום־יום לזו שנבראה על מסך הקולנוע.

מימין: כרזת הסרט חבורה שכזאת. ישראל, 1962. בימוי: זאב חבצלת. משמאל: כרזת הסרט דליה והמלחים. ישראל, 1964. בימוי: מנחם גולן. עיצוב הכרזות: עמנואל כהנא. צילום רפרודוקציה: אלי פוזנר


***
היו זמנים בסרט העברי

בתחילת העשור הקודם שודרה במה שנקרא אז “ערוץ 2”, סדרת תוכניות ארוכה בהפקת הטלוויזיה החינוכית, שסקרה סרטים נבחרים בקולנוע הישראלי. מאוחר יותר הועלו פרקי הסדרה בערוץ יוטיוב. להלן כמה קישורים לתוכניות, ביניהם קטעי סרטים המדגימים את גלגולי השפה העברית מעשור לעשור. יוזם הסדרה והבמאי היה דני ולין ז”ל. 

 

שנות ה־50 – באין מולדת

https://www.youtube.com/watch?v=GKIO6cpGCeo

 

שנות ה־60 – פורטונה

https://www.youtube.com/watch?v=Z2rMizZYOMY

 

שנות ה־60 – סאלח שבתי

https://www.youtube.com/watch?v=7tALgMpBWpg&t=574s

 

שנות ה־60 – תעלת בלאומילך
https://www.youtube.com/watch?v=X75qKXkezJo&t=0s&list=PLFR78Uf6Xh3jhOu

 

שנות ה־60 – ארבינקא

https://www.youtube.com/watch?v=KVyUZF0cmqU

 

שנות ה־70 – אסקימו לימון

https://www.youtube.com/watch?v=hKzhUt8q8T4

 

שנות ה־60 – תעלת בלאומילך

https://www.youtube.com/watch?v=nv0myVjCSo0

 

שנות ה־70 – הלהקה

https://www.youtube.com/watch?v=zRizHdctWEc

שנות ה־80 – בלוז לחופש הגדול

https://www.youtube.com/watch?v=A37sFlqnAhc


 

חזרה >
WordPress Video Lightbox Plugin