לשון המקרא, לשון חז”ל והעברית החדשה

אברהם שמי-שהם. פרט מתוך "וללוי אמר", קטע מפרשת "וזאת הברכה". עבודות בצבעי מים וזהב, מתוך סדרת ציורי היודאיקה בעקבות כתר ארם־צובא

פרופ’ תמר סוברן
חברת ועדת ההיגוי של בית לעברית

ההכרעה על צביונה של העברית המתחדשת נפלה בתקופת התחייה. קדמה לה תקופת ההשכלה, שבה קיוו המשכילים, ובראשם משה מנדלסון, לחזור אל התפארת הקלאסית של העבר דרך החייאת לשון המקרא. הייתה זו מחאה נגד הרבנות, שדבקה בהלכה ובארמית התלמודית וזנחה את המקרא.
אולם העברית הפיוטית של המקרא התאימה רק לקשת מוגבלת של התבטאות. היא התאימה, למשל, לרומנטיקה ההיסטורית הירושלמית של ימי חזקיהו, כפי שהיא מופיעה ברומן העברי החילוני הראשון, “אהבת ציון”, מאת אברהם מאפו.
להלן דוגמה מפרק ו’ של הרומן, לתיאור פיוטי רצוף מליצות של מעשה קמצנות, שמתרחש בביתו של איש עשיר:
“יהי כבוא העניים ביום אתמול לבקש מאת עכן חוקם, ויאמר להם: “לכו לכם ושובו לפנות ערב, כבוא אדוני לפתוח אוצרותיו”. אך לא בא אדוני אל ביתו ביום אתמול. ויבואו היום שני אנשים ויאמרו לעכן: ‘יען אשר מנע אדוניך מחפץ דלים, ותקפוץ גם אתה כפיך מאביוני אדם, לכן הנה ימים באים ואת עזריקם ואת עכן ישלך הבית הזה כזית ניצתו, והקיא יקיא אתכם כגוי, אשר צדקה לא עשה’.”
ולעומת זאת, הנה דוגמה לסגנון המצומצם, הטכני-משפטי, המעשי והענייני של המשנה (משנה ראש השנה, ג’, ו’):
“שופר שנסדק ודבקו –  פסול. דבק שברי שופרות –  פסול.  ניקב וסתמו, אם מעכב את התקיעה – פסול. ואם לאו – כשר.”

העברית הישראלית המודרנית, הכתובה והמדוברת, נשענת על אוצר המילים המקראי, אבל על דפוסי התחביר של  המשנה. הם הגיוניים, קצרים ויש בהם זיקה ברורה למציאות חקלאית, דתית, משפטית וכיוצא בזאת. זו לשון שמתאימה להתעוררות הציונית החילונית ולחזרתה של השפה העברית לחיים המודרניים.
לכן, הילדים בגן  היום רבים:
“תן לי את הדובי, הוא שלי, אם לא – אחטוף אותו ממך”. רוב המילים  מקראיות  אבל התחביר משנאי.
אם הנורמה המשכילית של חזרה למקרא הייתה נשארת עד היום, היו הילדים בגן רבים כך:
“לי הדובי ! תנהו לי! – ולא חטוף אחטפנו מידיך”.
חזרה >
WordPress Video Lightbox Plugin