דברי חכמים בנחת נשמעים. מכתב מהמורה לאה נגלברג קרניאלי

פורים בבית ספר חביב המורה לאה נגלברג-קרניאלי ותלמידיה, 1950

לתלמידיי מכיתה א’, שסיימו לימודיהם ב”חביב” בשנת תשי”ח – 1958, מקדישה אני לכם סיפור שהתרחש בשנה”ל תשי”א – 1951.

תודה לכם על שהזמנתם אותי למפגש מרגש זה ותודה לכם על שעשיתם אותי מורה, יותר משאני עשיתי אתכם תלמידים.

הכיצד? ב-1 בספטמבר 1950, בהיותי בת 19, עמדתי בפניכם נרגשת וחוששת. נרגשת מן הזכות שנפלה בחלקי ללמד באותו בית ספר שבו למדתי אני ושהיה בשבילי בשעתו כל עולמי. חוששת מן הצורך להיכנס לנעליה הגדולות של מחנכת. התאמצתי והשתדלתי מאוד לשמור על קור רוח, כדי שאתם והוריכם לא תבחינו בחוסר הביטחון שלי.

קראתי, כמתבקש, את שמות התלמידים, ובתוך כך, כשאני עדיין משקשקת, הבחנתי מזווית העין  בשני תלמידים שברחו מן השורה. האחד – עמי וכסלר והשני – שלמה קרסנובסקי, שבכלל החליט שבית הספר אינו בשבילו. לא נעלבתי ושתי הבעיות טופלו. עמי עבר אל כיתתה של המורה רותי ושלמה נשאר איתנו בכיתה, מלווה באימו ובצעצועים למשך ימים אחדים.

הייתם ילדים חביבים, תמימים, אבל פטפטניים, ואני, עם חוסר הניסיון שלי, לא ידעתי איך להתגבר על הרחש התמידי. עד שיום אחד חליתי, ודווקא לפני מסיבת חנוכה – מסיבה ראשונה שלי ושלכם ביחד עם ההורים. ויתור לא בא בחשבון, והמסיבה התקיימה בנוכחות ההורים, כשאני קודחת מחום, צרודה מאוד, אבל כולם מרוצים וגם אני.

איבדתי את קולי לחלוטין והרופא המליץ להיעדר מבית הספר למשך שלושה חודשים, כדי שמיתרי הקול ינוחו. אחרי שלושה ימים, כשהצלחתי להשמיע קול, חזרתי ללמד אתכם, ועד היום אני נוטה לאבד את קולי.
ואיך הסיפור הזה קשור אל העובדה שאתם “עשיתם” אותי מורה?

כשחזרתי לאחר שלושה ימי היעדרות, בלי יכולת להרים את קולי, נעלם הרחש בכיתה, נעלמו הפטפוטים. הבנתי שאם אני רוצה שקט בכיתה, עלי לדבר בקול חלש. אכן, דברי חכמים בנחת נשמעים.

 

שלכםבאהבה ובתודה,

לאה קרניאלי (בשבילכם נגלברג)

חזרה >
WordPress Video Lightbox Plugin